בדיוק היום קראתי על מחקר שפורסם בשנת 1991 של דר’ ברוס ליפטון.
ההתבוננות של ליפטון על תא בודד במעבדה,
הביאה אותו לתובנות לגבי הגוף האנושי
המורכב מ 50 טריליון תאים.

התאים במעבדה התרחקו מרעלים ממש כמו
שאנחנו בני אדם נתרחק משודדים בסמטה חשוכה.
התאים נמשכו לחומרים מזינים בדיוק כמו שאנחנו
נמשך למזון ולאהבה.

שתי התנועות המנוגדות האלו,
מהוות תגובות בסיסיות לגירוי סביבתי.
התרחקות מרעלים מאופיינת כתגובת הגנה.
והמשכות למזון מאופיינת כתגובת צמיחה.
המחקר של ברוס, הראה שתגובות הצמיחה
וההגנה האלו חיוניות להישרדותו של אורגניזם
רב תאי כמו המין האנושי.

ומסתבר שמנגנוני הצמיחה וההגנה אינם יכולים
לפעול בצורה אופטימלית בו זמנית.
במילים אחרות, אם אני בורחת מטיגריס,
זה לא רעיון טוב לנתב אנרגיה לטובת צמיחה.
כדי לשרוד את האירוע הזה אני רוצה לרכז
את כל האנרגיה שלי לטובת תגובת ההילחם או ברח.

תהליכי צמיחה אינם רק צרכני אנרגיה
אלא גם נדרשים על מנת להפיק אנרגיה.
כתוצאה מכך, תגובת הגנה ממושכת,
מעכבת את ייצור האנרגיה הנחוץ לקיום החיים.

ככל שנישאר יותר במצב הגנתי- הישרדותי,
נצרוך יותר משאבי אנרגיה ובתמורה
נפקיר תהליכים של צמיחה וריפוי.

למזלנו, בניגוד לתא בודד, לנו יש 50 טריליון
כאלה ולא כולם חייבים להיות באותו המצב
של צמיחה או הגנה באותו הזמן.
מספר התאים שיהיו במצבים הגנתי תלויה
בחומרה של האיום.

אנחנו יכולים לשרוד תחת סטרס מאיומים
מסויימים (אדיוט שחתך אותנו בכביש, הבוס
שעיצבן אותנו), אבל פגיעה כרונית בתהליכי
הצמיחה מפקירה את החיוניות שלנו.

ע”פ ברוס, על מנת לחוות את החיוניות שלנו
באופן מלא, לא מספיק רק להימנע מסטרס
בחיי היומיום שלנו (או לפחות להקטין את
משך זמן שבו אנחנו מגיבים בסטרס),
אלא באופן אקטיבי לחוות חיים מלאים,
של הנאה, הגשמה ואהבה שמעודדים
תהליכים של צמיחה וריפוי.

מוזמנים להצטרף אליי,

“להזכיר נשימה”
ביום שישי ה- 1.11
בקיבוץ עברון

ימים טובים עוד לפנינו.