בפוסטים הקודמים חלקתי אתכם את השלב הראשון במודל שלב ההגדרה וההכרה.
אז לפני שנצלול לשלב ההכרה, ישנה שאלה חשובה מאוד שהבטחתי לענות עליה.

למה קשה לנו לעשות שינויים?

אז זו באמת שאלה מצוינת ששאלתי את עצמי הרבה עד שהתחלתי לחקור את הנושא
ותאמינו או לא, הסיפור הוא פיזיולוגי לגמרי, את התשובות מצאתי במוח שלנו ובגוף שלנו.

המוח שלנו כמו כל הגוף שלנו בנוי מתאים. במוח שלנו ישנם 100 מיליארד תאי עצב!
תא עצב או בשמו הנוסף נוירון נראה כמו עץ אלון, יש לו הרבה ענפים והסתעפויות כדי
שיוכל לתקשר עם תאי עצב אחרים.
מספר תאי עצב או נוירונים שמתקשרים יחד, יוצרים רשתות של נוירונים.

הרשתות האלה הן דינמיות, כלומר נוירונים יכולים להתחבר או להתנתק אחד מהשני
ובכך לשנות את המבנה של רשתות הקשרים שלנו במוח.

זהו תחום שלם במדעי המוח שנקרא נירופלסטיקה- היכולת של המוח שלנו להשתנות,
כל הזמן ובכל גיל.

עד לפני כמה שנים לא סבלתי להתאמן, שום אימון, בשום ענף ובשום צורה לא הצליח למשוך
אותי מספיק כדי להתמיד בו. כשהייתי ילדה לא הייתי פעילה מבחינה גופנית מי יודע מה וצברתי
יותר ניסיון בלרבוץ.
זה אומר שרשת הקשרים שלי במוח הקשורה לפעילות גופנית הייתה מאוד חלשה ושברירית.

אנחנו יורשים חלק מהקשרים שלנו במוח, אז אם ההורים שלי היו מאוד טובים ברביצה ופחות
בריצה, אז לא היו לי רשתות קשרים ספורטיביות לירוש מהם.
ויותר מזה, אם ההורים שלי לא ספורטיבים במיוחד, אז כנראה שלא היינו בית ספורטיבי וזה לא
היה חלק מאורך החיים בבית, אז פחות נחשפתי לספורט.
ולכן היה לי נורא קשה לי להתמיד ולהרגיש בנוח עם ספורט כי לא חיזקתי אותה.
ולעומת זאת רשת הקשרים שלי הקשורה לרביצה יציבה מאוד ובעלת נוכחות גבוהה במוח.
ולכן לא הייתה לי שום בעיה לשבת כל היום על הישבן שלי, ולפתור תרגילים בפיזיקה למשל, שם
הרגשתי סופר בנוח.
או במילים אחרות, יותר קל לנו לעשות דברים שכבר התנסנו בהם בעבר, שהפכו להרגל ברמה כזאת או
אחרת.

נשמע הגיוני?