ביום הולדת האחרון שלי ה-1.9.24,כמו כולנו התעוררתי למציאות מאוד עצובה.
מציאות שהגוף שלי הגיב אליה בעצב, בהרבה עצב. וזה כל מה שהצלחתי להרגיש ביום ההוא- עצב.
ונתתי לו להיות, נתתי לעצמי ולגוף שלי לחוות את העצב.
כל היום אמרתי לעצמי, הוא יהיה שם עד שיחלוף.

והמשכתי את היום, עשיתי את הדברים שרציתי לעשות. ולא הוא לא ניהל אותי, רק היה שם ברקע,
בצורת של מועקה ענקית על החזה.

לקראת סוף היום, היתה לי פעילות שאני עושה בהתנדבות בחצי שנה האחרונה. והגוף שלי לא רצה, העצב
היה עדיין מאוד נוכח שם ולא היה לי חשק.

אבל כמו בשאר חלקי היום, לא נתתי לעצב לנהל אותי. והלכתי לפעילות שאליה התחייבתי בכל מקרה.

וכל מה שאני עושה שם, הוא לפתוח את הלב, לראות את האנשים ולתת. וזה בדיוק מה שעשיתי.
בסוף הפעילות, הרגשתי רק הכרת תודה. הכרת תודה על הזכות, על הזכות לתת על הזכות להיות שם בשביל
מישהו אחר בתקופה המשוגעת הזאת ובכלל.
על הזכות שיש לנו כבני אנוש, לראות אחד את השני ולפתוח את הלב. על הזכות שיש לנו לבחור בחיים, לראות
את הכל, לראות שיש הרבה מאוד עצב, הרבה מאוד מוות. אבל גם הרבה מאוד שמחה והרבה מאוד חיים.

ימים טובים עוד לפנינו.