יש את הימים האלו, שאני הולכת לישון מאוחר ויש לי רק איזה 4 או 5 שעות לישון בלילה.
לפעמים אני אקום באמצע הלילה לשירותים ואחזור לישון איכשהו.
כשתגיע השעה שבה אני החלטתי יום לפני, בראש מפוקח יחסית,
שזו השעה שבה אני רוצה לקום ולהתחיל את היום, השעון יצלצל..
אם עברתי בהצלחה את משוכת הסנוז, קמתי מהמיטה והתחלתי את היום העמוס שלי.

מדיטציה, אימון בוקר. מפגישה אחת לשנייה, לארוחת צהריים, לקפה.
כתיבת פוסט, תחקיר לסדנה. מטלפונים למנהלות. לעוד פגישה.
כתיבת תוכן. הבטן מקרקרת. שמונה בערב, הגיע הזמן לאכול משהו..
ישיבה עם חברה שלא ראיתי הרבה זמן, מקלחת.

זמן רפלקציה לפני השינה..
מבלי ששמתי לב, היום עבר לו ואפילו בהצלחה והרגשתי מאוד עירנית ברוב חלקי היום.

ויש את הימים האלו, שאני הולכת לישון מוקדם, ישנה איזה 8 שעות, ורצוף כל הלילה.
ועדיין לא עוברת את משוכת הסנוז בבוקר ואפילו נשארת עוד חצי שעה במיטה.
וכל היום אני מרגישה עייפה, אפילו אחרי המדיטציה ואימון הבוקר..
אני עדיין לא מרגישה את הערנות והחיוניות הזאת שאני מחפשת.

ויש ימים שהם בן לבן..

אז מה קורה פה בעצם? מה באמת גורם לנו להרגיש ערניים וחיוניים?

לפני שלוש שנים כשהתחלתי ללמוד את הנושא,
התפיסות שלי לגבי שינה השתנו לחלוטין.

בפוסט הקודם התחלתי לדבר קצת על המערכת העצבים האוטונומית שלנו.

כשאנחנו מתעצבנים או נכנסים ללחץ,
התגובה הסימפטטית פועלת והגוף משתמש בהרבה מאוד אנרגיה.
כשאנחנו מגיבים בצורה כזאת באופן כרוני,
אנחנו לא מאפשרים מרווח זמן מספק
למערכת הפרהסימפטטית לעשות את העבודה שלה,
להוריד את הדופק, את לחץ הדם, להסדיר את הנשימה,
ולהחזיר את אנרגיית הגוף לאיברים הפנימיים ולמערכת העיקול לטובת תהליכים של שיקום וריפוי.

כשאנחנו חווים הרבה רגעי לחץ במהלך היום,
גם שלא נשקפת שום סכנה לחיינו,
אנרגית הגוף הולכת לטובת התגובה הסיפטטית (עליה פירטתי מעט בפוסט הקודם)
והרבה אנרגיה מתבזבזת לחינם.
ואז אנחנו מרגישים תשושים, עייפים, מחוסרי אנרגיה
ולפעמים כל הגוף שלנו כואב..
וגם אם נישן בסופ”ש איזה 10 שעות בלילה, עדיין נרגיש עייפים.

גם הפעם הטיפ שלי, הוא לייצר כמה שיותר רגעים של רגיעה.
לעצור לרגע (אפילו רק לדקה!) לנשום בצורה איטית ועמוקה,
לספור תוך כדי השאיפה ל 6 שניות (אפשר גם פחות) לעצור לרגע,
ולנשוף למשך 6 שניות.
אפשר לחזור על הפעולה 5 פעמים או עד שמרגישים טיפה יותר רגועים.