בפוסטים הקודמים חלקתי אתכם את השלב הראשון במודל שלי, שלב ההגדרה וההכרה.
ולפני שנצלול לשלב ההכרה, אתמול התחלתי לענות על השאלה המתבקשת בנושא שינויים והיא

למה כל כך קשה לנו לעשות אותם?

אז דיברנו קצת על הילדה הלא ספורטיבית שהייתי, על נוירונים, על רשתות קשרים במוח, על נירופלסטיקה
ובפשטות- על זה שיותר קל לנו לעשות דברים שהתנסנו בהם בעבר.

למזלנו, המוח שלנו פלסטי ויש לנו יכולת לשנות את הקשרים שלנו במוח ואת מבנה הרשתות, הבעיה היחידה
עם זה שזה פשוט מרגיש לא נוח בהתחלה..
הרגשת אי הנוחות שאנחנו מרגישים בכל פעם שאנחנו רוצים לעשות משהו חדש או משהו שאנחנו לא רגילים
לעשות, מגיעה מהקשרים שלנו במוח.

כשאני התחלתי להתאמן המוח שלי התחיל ליצור קשרים חדשים, בהתחלה הם מאוד דקים, מעטים ושבריריים ואם אני
לא אחזור על מה שלמדתי בתוך שעות ימים או שבועות הם פשוט יתפרקו..
לכן ברירת המחדל שלי היא שיותר קל לי לשבת מאשר להתאמן.
רשת הקשרים שלי במוח הקשורה לפעילות גופנית בזמנו, מורכבת ממחשבות כמו:

“זה סיוט לעשות ספורט”
“אני לא אוהבת להזיע”
“לא עשיתי את זה בחיים, אני כנראה לא מהאנשים האלה”
“אני לא חזקה”
“אין לי שווי משקל”
“אני אעשה מעצמי צחוק”

גם אני החלטתי לא פעם, אחרי החגים זהו! אני מתחילה לעשות הליכות בבוקר, גם חצי שעה זה משהו, מה הבעיה?
הפעם אני אתמיד, הפעם זה שונה, זהו, נגמר הסיפור שלי!
גררתי את הגוף שלי מהמיטה ב 6 בבוקר עם ניצוץ מוטיבציה לצאת להליכה הזאת. התלבשתי, נעלתי נעליים ויצאתי
לדרך אני שם, לגמרי שם.
אני מתחילה ללכת ותוך כדי ההליכה השמש כבר למעלה, קיץ ואני מתחילה להזיע, המחשבה הבאה שעולה לי בראש
היא “אני שונאת להזיע”.
אני ממשיכה ללכת ואני רואה שעברו 5 דקות מתחילת ההליכה ואני לא מאמינה שעברו רק 5 דקות ואני כבר מזיעה.
“איך אסיים את ההליכה? בשביל מה חפפתי אתמול?”
ותוך כדי המחשבה אני לא שמה לב שנגמרת לי המדרכה ואני נוקעת את הרגל, בקרסול הרגיש שלי שכבר נקעתי לא
פעם ויש לי רשת שלמה ומפותחת בשבילו במוח. ומגיעה המחשבה-
“ידעתי! אנשים נפצעים בספורט”.

היום פעילות גופנית, היא חלק בלתי נפרד מהשגרה שלי ואני מתאמנת 7 פעמים בשבוע.
בופסטים הבאים, נצלול יחד לשלב ההכרה ונלמד איך להשתמש ביכולת של המוח שלנו להשתנות כל הזמן,
כדי ליצור את מה שאנחנו רוצים בכל תחומי החיים.