עם כל הרעש שהתחזק פה בשבועות האחרונים, לפעמים נדמו לנו שאולי כבר התרגלנו לזה.
כי אולי אנחנו כבר לא נלחצים מכל בום, יירוט או אזעקה כמו שהיינו כשהתחילה המלחמה.
ואז נשאלת השאלה:
“זה טוב? זה לא טוב?”
מצד אחד, אנחנו לא רוצים להתרגל לזה, אנחנו לא מוכנים בשום אופן לקבל את זה שככה נראים החיים שלנו.
אני חושבת שרובנו נאחזים ברעיון שזה זמני, אמנם זמני שנמשך כבר יותר מדי זמן, אבל עדיין זמני- מתישהו גם זה ייגמר.
מצד שני, הענף הסימפטטי במערכת העצבים האוטונומית שלנו זקוק למנוחה, ולכן הוא הציב לעצמו סף חדש.
ולכן אנחנו אולי מרגישים שאנחנו נלחצים פחות מכל בום, יירוט או אזעקה.
מערכת העצבים האוטונומית שלנו, פועלות כל הזמן ברקע באופן אוטומטי. ומאזנת בן הענף הסימפטטי לענף הפראסימפטטי.
בפשטות, הענף הסימפטטי אחראי על תגובת ההילחם או ברח, זו שגורמת לגוף שלנו להיכנס לדריכות כדי להביא את עצמנו כמה שיותר מהר למרחב המוגן.
הענף הפראסיפטטי, עושה את הפעולה ההפוכה ואחראי להחזיר את הגוף למצב של רגיעה אחרי שלל הפעולות שמרחשות בגופנו בעקבות התגובה הסימפטטית.
(אפשר לקרוא בפוסטים קודמים בפירוט יותר על שני הענפים של מערכת העצבים האוטונומית שלנו).
אנחנו רוצים לסמוך על הגוף שלנו, ועל מערכת העצבים שלנו שעובדת מאחורי הקלעים כל הזמן, כדי להחזיר את הגוף למצב של איזון בן כל הסטרס שאנחנו חווים בשנה האחרונה. אנחנו יכולים לעזור למערכת העצבים שלנו לעשות את זה. בין כל הרעש שהתחזק פה בתקופה האחרונה, ולהשתדל ליצור יותר מתמיד, כמה שיותר רגעים של שקט.
להמשיך עם ולמרות הכל, לעשות את הדברים שחשובים לנו, שעושים לנו טוב.
כל אחד מאיתנו יודע מה גורם ללב שלו לשיר, מה הוא אוהב לעשות, מה מרגיע אותו.
מזמינה אתכם לעשות קצת טוב ורגוע לעצמכם.
ובעיקר להיפגש, לשעתיים וחצי
ולחוות משהו חדש, התנסות חדשה,
חוויה חדשה.
מוזמנות ומוזמנים לתאם איתי מפגש מועיל, מרגיע וממלא.
תמיד זמינה בשבילכם,
050-4363064
