“לא הייתי צריך להגיד את זה..” “אני והפה הגדול שלי” “אם רק הייתי מחכה קצת..”

לפעמים כשאנחנו מגיבים לסביבה שלנו, אנחנו מתחרטים על האופן שבו עשינו את זה.
מבחינתנו, מבחינת השקפת עולמנו, זו לא הדרך שבה היינו רוצים להגיב.
אז אם אנחנו יודעים מהי מסגרת הערכים שלנו, מהי השקפת עולמנו ואיך אנחנו רוצים
להתנהג ולהגיב, איך זה יכול להיות שלפעמים זה לא יוצא לנו? מי משתלט לנו על הרצון
החופשי שלנו? על המודע שלנו?

נעים להכיר, התת מודע שלנו.

כשאנחנו מגיבים באופן אוטומטי ומרגישים של יכולנו כל כך לשלוט בתגובה שלנו זה
משום שהתת מודע שלנו לקח את ההגה והוא נמצא עכשיו בשליטה. והתת מודע שלנו
מורכב מרשתות הקשרים שלנו במוח, אותם קשרים סינפטיים שצברנו במהלך חיינו ע”י
התורשה שלנו והסביבה שלנו.

חלק מהתת מודע שלנו, נוצר בגילאים מאוד צעירים ע”י הסביבה הקרובה שלנו ולכן הרבה
מהתגובות האוטומטיות שלנו הן בכלל לא שייכות לנו, למדנו אותן ממישהו אחר.
אחד העקרונות שאני מתרגלת עם הלקוחות שלי בתהליכיים האישיים הוא איפוק.

אז איך נעשה את זה? איך נתרגל איפוק ונתחיל להגיב יותר ויותר מהמודע שלנו?

1. נסתכל על סיטואציות יומיומיות שבהן הגבנו באופן שלא היינו מרוצים ממנו.
   נכתוב את הסיטואציה, מה קרה שם, איך הגבנו. ניקח את הלמידה מהסיטואציה
   ונכתוב איך כן היינו רוצים להגיב בפעם הבאה.
2. אחרי זמן מה שבו אנחנו מתעדים סיטואציות, נתחיל לשים לב שבזמן שאנחנו
   מגיבים באופן שבו אנחנו לא רוצים להגיב, או אפילו לפני שזה קורה. נרגיש משהו,
   אולי איזה קול מהמודע שלנו שלוחש לנו “אולי זה לא רעיון טוב להגיד את זה..”.
3. גם אם שמנו לב לקול הזה ובכל זאת הגבנו באופן שבו אנחנו לא מרוצים, נמשיך לתעד
   והפעם נוסיף ששמנו לב לקול הזה.
4. ככל שנתמיד בתרגול, הקול של המודע יהיה יותר ויותר ברור בראש שלנו ונתחיל להגיב
   קצת אחרת.
5. סבלנות, סבלנות סבלנות- נמשיך עם התיעוד, כי יש המון המון שכבות בתת מודע שלנו
   ויכול להיות שייקח לנו זמן מה לשנות הרגלים של חיים שלמים.
   

ימים טובים עוד לפנינו.