לפני שנתיים, הייתי באירוע חברתי יחסית גדול, כזה שכולל כל מני מעגלים של חברים ומכרים, גם כאלה שאני לא ממש מכירה.
בשלב הקפה, ישבתי ליד בחורה צעירה בתחילת שנות ה-20 שלה.
התחלנו לפטפט, והיא סיפרה לי שהיא התחתנה לא מזמן וסוף סוף עברה לגור עם בעלה בשכונה שהם מאוד אוהבים.
השיחה התגלגלה לעיר ילדותה, נוף ילדותי, עיסוק, תחביב, מערכות יחסים ואז זה הגיע..

“אני יכולה לשאול אותך משהו?”

“את יכולה לנסות” השבתי.

“איך זה יכול להיות שאת כבר בת 32, מעל לעשור עם בעלך ועדיין אין לכם ילדים? אתם פשוט לא רוצים?”

השאלה הזאת לא הייתה זרה לי, במיוחד לא מהמשפחה הקרובה שלי, אבל לשמוע את זה מבחורה בת 22, קצת הפתיע אותי.
ואז הסברתי לה את ההבדל בן רצון אמיתי לאפשרות.

“באופן כללי, אנחנו רוצים ילדים, פשוט לא כרגע, תשומת הלב של שנינו כרגע במקומות אחרים..”

“אבל מה, את לא מפחדת שתהיי מבוגרת מדי?”

השבתי: “אני משתדלת לא לקבל החלטות ממקום של פחד.”

ואז כל הסיפור, נהיה בהיר יותר, היא סיפרה לי שבעלה מבוגר ממנה בכמה שנים והוא מאוד רוצה ילדים. ולא כל כך דיברה על הרצון שלה.

ובזכות שאלות כאלה, ששאלו אותי לאורך השנים, או שאני שאלתי את עצמי, התחדד לי הקונספט של רצון אמיתי, כזה שמגיע מהבטן ומהלב.
לפני שנתיים שאותה בחורה צעירה שאלה אותי את השאלות האלה, הרגשתי מוכנה מבחינה פיזית ומנטלית להביא ילדים וזו הייתה אפשרות ששוחחתי עליה לא מעט, אבל מה שהלב שלי אמר זה “אפשר” ואני חיכיתי ל “כן! אני רוצה!” רציתי להרגיש שאני ממש ממש רוצה את זה מבפנים.

ואז מה קורה שהרצון מגיע מבפנים?

מה קורה שהחלטנו כבר שאנחנו רוצים לעשות את השינוי, שאנחנו רוצים לעזוב את מקום העבודה, שאנחנו רוצים לעבור דירה, שאנחנו רוצים מערכת יחסים בכל לבנו?
מה קורה, אם פתאום אז, שכבר ה”אפשר” הפך ל “כן אני רוצה!” הדברים לא מגיעים כל כך מהר כמו שחשבנו? אנחנו מגלים שיש לנו הרבה עבודה על עצמנו לפני שניהיה באמת מוכנים למערכת היחסים האוהבת, למעבר הדירה או להגשמת החלום הישן ההוא?

אני מציעה להישאר עם הרצון, להנות ממנו, להנות מזה שזיהינו שיש לנו רצון אמיתי, תשוקה אמיתית למשהו, תשוקה אמיתית לחיים האלה.
ואז בבוא היום, אם נהיה קשובים מספיק, נוכל למצוא את הדרך ליישם אותו.
צעד אחר צעד, בסבלנות ובהתמדה נגיע לשם.

ימים יפים עוד לפנינו.